הויכוח התמידי עם רשויות המס הוא האם ההוצאות שהוציא עובד עבור מעבידו וקיבלן חזרה נכנסות בגדר סעיף 2 (ב) לפקודת מס הכנסה הממסה "כל טובת הנאה או קצובה" שקיבל עובד ממעבידו, או שההוצאות שהוציא העובד הן בייצור הכנסתו של המעביד ולפיכך אינן הכנסתו מעבודה.
בעניין דן (ע"א 545/59) קבע בית המשפט העליון כי על אף המונח "כל קצובה אחרת", במונח "השתכרויות ורווחים מעבודה" אין לחייב במס דברים שאינם מוסיפים למקבלם כל הנאה פרטית או שאינם מוסיפים לו אלא הנאה בלתי ניכרת לעומת מטרתם התועלתית. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא אף בקובץ הפרשנות לפקודת מס הכנסה, המתייחס להוראות סעיף 2(2) לפקודה וקבע כי עובד הקונה מכספו חלקים בעבור מפעל המעביד, לא ייחשב למקבל הכנסה שעה שהמעביד מחזיר לו את ההוצאה.
בעמ"ה 1184-06 אליל 2000 שיווק וניהול בע"מ, שדן בהחזר הוצאות דלק לעובד, קבע בית המשפט המחוזי בת"א כי באופן עקרוני, מקום שהמעביד אינו מעמיד רכב לרשות העובד לצורך ביצוע העבודה, אלא משתמש ברכב הפרטי של העובד ומשיב לו את ההוצאות בגין השימוש האמור שכל כולו עבור המעביד, אין תחולה לתקנה 4 לתקנות הרכב ויש לראות בתשלום שמשלם המעביד לעובד כהוצאה של המעביד המהווה מעין החזר הלוואה ולא כהכנסת עבודה של העובד.
בנוגע לתקנה 4 לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה-1995, הקובעת כי "לא יותרו בניכוי הוצאות החזקת רכב שהוצאו בייצור הכנסת עבודה" – נראה כי תקנה זו מתייחסת להוצאה שהוציא שכיר לצורך הכנסת עבודתו הוא, ואין היא מתייחסת להוצאה שהוציא שכיר לצורך הכנסה של מעבידו שאינה בגדר "הכנסת עבודה" אלא הכנסה מעסק. מהאמור לעיל עולה כי ככל שבעל העסק יוכיח כי התשלום הנוסף שולם לעובדו בגין הוצאה שלו, אין לראות בתשלום זה הכנסת עבודה.
נדרש:
על המעסיק לנהל ולשמור רישומים מדויקים על מהות השימוש של העובד ברכבו עבור מעבידו (לאן נסע, מתי, מדוע, אופן החישוב וסכום ההחזר).
גם בעלי שליטה שביקשו להימנע מתשלום מס בגין זקיפת שווי שימוש ברכב צמוד ונוסעים ברכבם הפרטי לטובת החברה ומנהלים רישומים מסודרים, יכולים לקבל החזרים מהחברה. נדגיש כי מס הכנסה ידרוש הוכחות ברורות ומוחשיות להוכחת הנסיעה העסקית הנתמכות במסמכים אובייקטיביים.
אנו מאחלים לכם קריאה מועילה ואנחנו לשירותכם להסברים והבהרות.
אין להעתיק/להפיץ/לפרסם מאמר זה כולו או חלקו ללא אישור מראש ובכתב ממשרד רואי חשבון בני גאון.